פסק-דין בתיק ע"א 8575/12

השופט י' עמית:

1.        המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: המערערת), ילידת 3.10.1983, נפגעה, לטענתה, בתאונת עבודה ביום 29.12.2005, עת הניפה שק במשקל כבד של 40 ק"ג במהלך עבודתה אצל המשיבה 1 והמערערת שכנגד 1 (להלן: המשיבה). המערערת הגישה תביעה כנגד המשיבה ומבטחתה, היא המשיבה והמערערת שכנגד 2.

           בית משפט קמא פיצל את הדיון בין שאלת האחריות והחבות, לבין שאלת הנזק. בנושא החבות קבע בית משפט קמא, כי הוא מקבל את גרסתה של המערערת לגבי האירוע, ולפיה, בשל תקלה שארעה במכונת הייצור, הורה לה האחראי לרוקן 40 שקיות אבקת מרק במשקל כ-1 ק"ג כל אחת לתוך השק, ולרוקן את השק חזרה אל תוך פתח הריקון הידני של המכונה, על מנת שהמכונה תארוז את האבקה מחדש. המערערת סחבה את השק במעלה גרם המדרגות, הניפה אותו בידיה גבוה מעל ראשה, ורוקנה את תכולתו, ומייד לאחר מכן חשה בכאב חד בגב (להלן: התאונה). הטענה של המשיבה לרשלנות תורמת של המערערת נדחתה, בהתחשב בכך שמדובר בעובדת צעירה ובלתי מנוסה, ומשלא הוכח שניתנו הנחיות והדרכות בטיחות כנדרש.

2.        בהמשך בחן בית המשפט את נושא הנזק. נוכח הפערים בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מינה בית המשפט שלושה מומחים רפואיים בתחומים הבאים:

           ד"ר קורנגרין בתחום האורטופדי - העריך בחוות דעתו, כי למערערת נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הפרעה בינונית בתנועות עמוד שידרה מותני.

           פרופ' מצקין בתחום האורולוגי - העריך בחוות דעתו, כי למערערת נותרה נכות צמיתה בשיעור 50% בגין דלקת כרונית של שלפוחית השתן, כאשר מחצית הנכות מתייחסת לתחום האורולוגי ומחציתה לתחום הנפשי.

           פרופ' מוניץ בתחום הנפשי - קבע בחוות דעתו, כי לא נותרה למערערת נכות נפשית, בהעדר אינדיקציות לתסמונת פוסט-טראומטית או תסמונת נפשית ספציפית הקשורה בתאונה.

3.        בפסק דינו ציין בית משפט קמא, כי התנהלותה של המערערת "מותירה רושם בלתי מבוטל של ניסיון להאדרת סבלה, ולהעצמת נזקה הרפואי". למרות זאת, מצא בית המשפט לקבל את חוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדי, מן הטעם שהמומחה היה ער ומודע לניסיונותיה של המערערת "להרשימו בדבר סבלה הרב" ולקח זאת בחשבון בקובעו את הנכות הרפואית.

4.        אשר לנכות בתחום האורולוגי, המומחה חזר בו מייחוס מחצית הנכות למצב הנפשי, משהובהר לו כי המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי לא קבע למערערת כל נכות בתחום זה. אולם בית משפט קמא מצא - לאחר שהמומחה נחקר על חוות דעתו ועל רקע כלל הראיות - כי אין ביסוס מניח את הדעת לקביעת נכות כלשהי למערערת בתחום האורולוגי, ולמצער, כי לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין תלונות המערערת לבין התאונה. בית המשפט עמד על כך, כי זולת תלונות המערערת עצמה בדבר קושי בהטלת שתן המחייב אותה בצינטור עצמי, המומחה לא מצא פגיעה נוירו-אורולוגית, אלא הגיע למסקנה כי מדובר בתופעה התנהגותית-נפשית. המומחה ציין בחוות דעתו ובעדותו, כי לא מצא נזק עצבי מכל מין וסוג שהוא, וכי הבעיה אצל המערערת היא אי שחרור הסוגר החיצוני שהשליטה עליו רצונית, להבדיל מהעדר הפרעה בתפקוד הסוגר הפנימי, וכי כיס השתן יציב ואין עדות לפעילות יתר של השלפוחית. המומחה אף ציין בחוות דעתו, כי רק כשנה ויותר לאחר התאונה הופיעו תלונות על קשיי השתנה, ורק שנתיים לאחר התאונה נזקקה המערערת לצינטורים עצמיים, עובדה המעיבה על הקשר הסיבתי בין התלונות לבין אירוע התאונה. בית המשפט ציטט בפסק הדין את תשובותיו של המומחה בחקירתו הנגדית, בהן חזר ואישר כי לא נמצאה פגיעה נוירו-אורולוגית בבדיקות שונות שנערכו למערערת וכי מדובר אך ורק בתופעה התנהגותית.

           סיכומו של דבר, כי לאור פער הזמנים בין מועד התאונה להופעת התלונות; העדר ממצא נוירולוגי בבדיקות לתלונותיה של המערערת והעדר ביסוס אובייקטיבי ממשי לקביעת הנכות; ובצירוף התרשמותו של בית המשפט מהמערערת ונסיונה להאדיר את פגיעתה וסבלה - לאור כל אלה, הגיע בית המשפט למסקנה, כי לא הוכחה נכות אורולוגית שנגרמה למערערת כתוצאה מהתאונה.

5.        בתחום הנפשי, מצא בית משפט קמא לאמץ את חוות דעת המומחה, שהבהיר בעדותו כי לא מצא תסמונת פסיכיאטרית מוגדרת אצל המערערת הקשורה בתאונה ואשר מצדיקה קביעת דרגת נכות. המומחה הבהיר בחקירתו, כי התופעות שתוארו על ידי המערערת אינן אלא תגובה לסבל הגופני, וכי הדברים אינם עולים כדי הגדרת נכות נפשית. המומחה ציין, כי בדק היטב את האבחנה שנרשמה למערערת במסגרת טיפול במרפאה לבריאות הנפש, והתרשם כי אינה נכונה. בשורה התחתונה, בית משפט קמא מצא לאמץ את חוות דעתו של פרופ' מוניץ משלא מצא בקיעים במסקנתו או בממצאיו.

6.        הנכות הרפואית של המערערת הועמדה אפוא על 20%. את הנכות התפקודית של המערערת העמיד בית המשפט על 25%, ולצורך חישוב הפסדי ההשתכרות העמיד את בסיס השכר עד ליום פסק הדין על בסיס שכרה בפועל (3,547 ש"ח לחודש בערכי מועד הפגיעה) ומיום פסק הדין ואילך על בסיס השכר הממוצע במשק מיום התאונה ועד הגיע המערערת לגיל 62. בהתאם לכך חישב בית המשפט את הפסדי המערערת כלהלן:

           הפסד שכר מלא של 6 חודשים מיום התאונה - 30,000 ש"ח; הפסד חלקי בשיעור 25% מהשכר מיום 1.7.2006 ועד ליום פסק הדין (75 חודשים) - 75,500 ש"ח; הפסדי שכר בעתיד לפי 25% X שכר ממוצע במשק - 580,616 ש"ח; הפסדי פנסיה - 30,000 ש"ח; כאב וסבל - 100,000 ש"ח; עזרת הזולת - 200,000 ש"ח; הוצאות - 30,000 ש"ח. סך הכל - 1,046,116 ש"ח, בניכוי תגמולי מל"ל בסך 47,341 ש"ח.

7.        על פסק הדין נסב הערעור והערעור שכנגד. כתב הערעור של המערערת משתרע על למעלה מחמישים עמודים, בהם השיגה המערערת, באופן ארכני ופרטני ובדרך שאין מקומה בכתב ערעור, על כל תג ותג בקביעותיו של בית משפט קמא לעניין הנזק. המערערת התמקדה בטענה, כי בית המשפט שגה בכך שדחה את חוות דעתו של המומחה בתחום האורולוגי. לשיטתה, היה על בית המשפט להעמיד את נכותה בתחום האורולוגי על 50% ובתחום הנפשי על 20%, באשר המומחה בתחום הנפשי אישר במהלך חקירתו כי יש להכיר בנכות בשיעור זה. המערערת הלינה על כך שבית המשפט פסק בגין הפסדי שכר בעבר, מבלי להתחשב בעליית שכר צפויה, והלינה על מיעוט הפיצוי שנפסק בראשי הנזק של כאב וסבל ופנסיה, וכן על העמדת שכר הטרחה על שיעור של 15% בלבד.

           המשיבה השיגה בערעור שכנגד בעיקר על נושא החבות, באשר לטענתה אין לקבל את גירסת המערערת שאינה נתמכת בטופס הפגיעה במל"ל, ולמצער, כי היה על בית המשפט לייחס למערערת אשם תורם. במישור הנזק, נטען כי לא היה מקום להעמיד את נכותה התפקודית של המערערת על 25%, ולא היה מקום להעמיד את הפסדי השכר בעתיד על בסיס של שכר ממוצע במשק.

           למרות שהצדדים, ובעיקר המערערת, הכבירו במילים, איני רואה להאריך בדברים ואומר בקצרה כי לא מצאתי מקום להתערב בפסק הדין.

8.        אפתח בערעור שכנגד של המשיבה במישור החבות. למרות התמיהות שהעלתה המשיבה לגבי מהימנות גרסתה של המערערת, ענייננו בקביעות עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, ולא מצאתי כי המקרה שבפנינו מצדיק התערבות. אכן, המערערת לא פירטה בטופס הפגיעה למל"ל את נסיבות האירוע, אך עצם הדיווח מהווה חיזוק אודות אירוע התאונה, ובית משפט קמא מצא בכך תימוכין לגרסתה הבסיסית של המערערת.

9.        טרונייתה העיקרית של המערערת נסבה על אי קביעת נכות רפואית במישור האורולוגי והנפשי.

           קודם שאתייחס לטענה גופא, אזכיר בקצרה מושכלות יסוד. ראשית, הקביעה הסופית בדבר הקשר הסיבתי לתאונה ולגבי שיעור הנכות הרפואית והתפקודית לעולם מסורה לבית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בשאלות אלה (ע"א 107/88 רז נ' לאף, פ"ד מד(1) 857, 861 (1990); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ(24.11.2005); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583 (2004)). אין בית המשפט חייב לאמץ חוות דעת מומחה, במיוחד לאחר שהמומחה נחקר על חוות דעתו ועל רקע מכלול הראיות שהובאו בפניו (השוו 8513/12 שלמה אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (18.3.2013) (להלן: עניין שלמה), שם נתקבל הערעור לאחר שבית המשפט דחה מסקנת המומחה מבלי שזה נחקר). שנית, כפי שציינו לעיל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, והדברים נכונים גם לגבי קביעות ביחס למומחים, מקום בו מבכרת הערכאה הדיונית חוות דעת של מומחה אחד על פני רעהו, או מחליטה לדחות או לאמץ במלואה או בחלקה את חוות הדעת של המומחה (הלכה זו חזרה ונשנתה בפסיקה, וראו, לדוגמה, עניין שלמה; ע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני (7.3.2013): ע"א 1203/12 מסארווה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ בפסקה 6 והאסמכתאות הרבות שם (4.7.2012)).